האם אתם סומכים על הסקרים? שאלו מאה ישראלים, ותקבלו תשובות מגוונות, רבות מהן ספקניות, או שליליות, או מבטלות. סקרים? זה טוב להריח, לא לאכול. סקרים? הם טועים כל הזמן. סקרים? אני לא מאמינה להם. סקרים? אני יודע הרבה יותר טוב מהם מה הולך לקרות.
האם אתם סומכים על הסקרים? אתם באופן אישי אולי כן ואולי לא. רוב הישראלים – כשזה עומד למבחן – סומכים עליהם. איך אני יודע? הביטו בגרף המצורף. לפני כמה ימים התחלנו לשחק בתחזית לקראת בחירות 2026. מה שעשינו גם בבחירות קודמות, ותמיד מעניין לראות. מספר המשתתפים עוד לא מאוד גדול, אבל עולה מיום ליום. ומה שאפשר לומר על התחזית שלהם עד כה – הממוצע של כלל התחזיות שנכנסו עד כה – זה שהיא דומה להפליא למה שאומרים הסקרים. הביטו בממוצע הסקרים של המדד, שמשקלל את כל מה שאומרים כל הסקרים של כל כלי התקשורת. הביטו בתחזית של משתתפי התחזית של המדד. פערים? כמעט שאין. זה אומר משהו. או לפחות נדמה לי שזה אומר משהו: שאנחנו – באופן כללי – מאמינים לסקרים. כשנותנים לנו הזדמנות לומר מה יקרה במערכת הבחירות, מה יהיו תוצאות הבחירות, אנחנו אומרים דבר דומה להפליא למה שאומרים הסקרים.
זה לא אומר שהסקרים מדייקים. זה לא אומר שאנחנו מדייקים. זה אומר שאנחנו משתמשים בכלי האחד שאנחנו הכי סומכים עליו כדי להציע תחזית. והכלי האחד שיש לנו הוא לא ניחוש מלומד, שמנותק ממה שאנחנו רואים וקוראים, הוא לא הנחה שנקלטת מהאוויר על סמך מה שאנחנו רואים בשכונה או בקהילה, הוא לא הימור חסר נימוק. הכלי שיש לנו הוא הסקרים. הכלי שיש לנו הוא זה שמנחה אותנו. והוא מוביל אותנו מאוד קרוב לסקרים.
ממוצע הסקרים של המדד נתן לדמוקרטים, בממוצע, 9.7 מנדטים. המשתתפים של המדד חוזים למפלגה, בממוצע, 9.8 מנדטים. כמעט אותו הדבר. במקרה של רעמ, הפער הוא 0.1. במקרה של ש״ס, 0.2. פערים כאלה לא מצדיקים התייחסות משמעותית. הציבור והסקרים מסכימים. זה מעניין, אבל לא מאוד מעניין – המקום שבו מעניין יותר להסתכל הוא זה שבו אפשר לזהות פערים בין הסקרים לבין התחזיות. כרגע, אין הרבה פערים כאלה, ובכל זאת נצביע על שניים:
יש הבדל של 1.3 בין מה שאומרים הסקרים על יש עתיד (בממוצע) לבין מה שאומרים החזאים על יש עתיד. זה לא הבדל מאוד גדול, אבל הוא יותר גדול מרוב ההבדלים ברוב המפלגות האחרות. מה זה אומר? שבאופן כללי החזאים חושבים אחד משני דברים: או שהסקרים לא מזהים נכון את בוחרי יש עתיד. זו השערה קצת משונה, אם היא קיימת, כי בוחרי יש עתיד אינם משתייכים לציבור שקשה לסקור, או שהסוקרים מניחים שהוא חמקמק במיוחד (כמו, נניח, בוחרי רע״מ). אפשרות שנייה: החזאים מניחים שגם אם הסקרים מחמירים כרגע עם יש עתיד, לקראת יום הבחירות יהיו מי שישובו לתמוך במפלגה. התחזית הזאת לא גורפת, וגם לא דרמטית. זה לא שהסקרים חוזים ליש עתיד 7 מנדטים והחזאים סבורים שיהיו 17. אבל כן מסתמנת הערכה שהכיוון של יש עתיד הוא עליה, התאוששות, לעומת מצבה כעת. כמובן, כל זה בהנחה שיש עתיד מתמודדת כמפלגה נפרדת, בשדה המערכה הנוכחי. שינוי בהרכב המפלגות, איחודים, פיצולים, תוספות, רכישות, כל אלה כמובן עשויים לשנות את התמונה.
המקרה של כחול לבן הפוך. כחול לבן היא מפלגה שנלחמת על חייה. לפני כמה שבועות בני גנץ החליט להיבנות מתפנית אסטרטגית, לנסות מסרים חדשים, מעודכנים. אפשר לחשוב שהוא עושה זאת מסיבות אידיאולוגיות – כי אלה הדברים שהוא מאמין בהם – מותר גם לחשוד שהוא עושה זאת מסיבות טקטיות – כי היועצים אמרו לו שהסיכוי היחיד לשרוד הוא תפנית משמעותית שתאפשר לו להתייחד לעומת מפלגות אחרות. כך או כך, זה מה שגנץ עשה. כבר אי אפשר לספור אותו באופן ברור בגוש השינוי. כבר אי אפשר לומר בבירור עם מי ילך לקואליציה. כבר אפשר לומר בבירור שהוא יקשה על הקמת קואליציה חלופית לנוכחית, שמתבססת רק על מפלגות אופוזיציה. גנץ החליף מסר, כדי לנסות למשוך בוחרים שכרגע לא יושבים בנינוחות באף מפלגה. האם זה מצליח לו? בחמשת הסקרים האחרונים, הוא עבר בשניים את אחוז החסימה, וכשל בשלושה. זה שיפור לעומת עשרת הקודמים, שמהם עבר רק באחד. ממוצע הסקרים מעמיד אותו על 2.5 מנדטים, כלומר, לא עובר. תחזית המשתתפים מעמידה אותו על 1.4, כלומר, עוד יותר נמוך. מה אפשר ללמוד מזה? שכרגע נראה שהחזאים ויתרו על גנץ. הם נותנים לו עוד פחות מהסקרים, שגם הם נותנים לו מעט.
מבחינת גנץ, התחזית הזאת היא בעיה לא פחותה מהסקרים עצמם. אם היה מתברר שמצבו דומה יותר לזה של לפיד – כלומר, שהסקרים לא מעבירים אותו, אבל החזאים מניחים שהוא יעבור, אפשר היה לומר שהצליח לשכנע אותם שיש בו יותר ממה שרואים, שמצבו טוב ממה שרואים. אבל הם אומרים ההפך: מצבו רע ממה שרואים. ההופעות שלו לא גרמו להם לערער על הסקרים. המסרים החדשים שלו לא הביאו אותם להניח שהוא עתיד להתרומם מהקרקעית. רובם מתייחסים אליו כאל מועמד לא רלוונטי. האם הם בהכרח צודקים? לא. ברור שכמה סקרים טובים, שיעבירו אותו את אחוז החסימה, עשויים לשנות את דעתם במהירות. אבל… שוב – צריך סקרים. כמו שאמרנו בתחילת המאמר: אנחנו מאמינים לסקרים יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות. או שלפחות במקרה של גנץ, לא השתכנענו שצריך להאמין להם פחות.
