ישראל והציבור הישראלי פיתחו תלות מוגזמת, רגשית ומדינית, בארצות הברית של אמריקה. זה היה תהליך ארוך, רב שלבי, שבו שימשו בערבוביה גם נתוני אמת וגם לא מעט בדיות לצרכי תעמולה. זה היה תהליך שהשכיח מהישראלים מושכלות יסוד ביחסים בין מדינות. זה היה תהליך שגרם לישראלים להניח שיסודות הקשר עם ארה״ב הם יציבים ובלתי ניתנים לשינוי. כאילו – מאז ומתמיד, ומעתה ועד עולם, לא צפוי שינוי במערכת הקשרים האיתנה של שתי המדינות.
מבחן היסטורי קצר מלמד שזו הנחה מופרכת. יחסי ישראל וארה״ב החלו בתמיכה חשובה בהקמת המדינה, בהצטננות מיידית של היחסים, עד כדי כתף קרה, בהתחממות זהירה בשנות השישים, במשברים והישגים בשנות השבעים, בתחילת רומן בשנות השמונים, בהמראה דרמטית בשנות התשעים והאלפיים, ואחר כך בתחילת ירידה לקרקע המציאות הנורמלית. כדי להבין מדוע ישראל מדמיינת את היחסים שלה עם ארה״ב בצורה עקומה כל כך, צריך לחזור לשני נשיאים: ביל קלינטון וג׳ורג׳ דבליו בוש. שש עשרה שנים רצופות של ידידות חריגה. שש עשרה שנים שהרגילו דור שלם של ישראלים להניח שהלא נורמלי הוא הנורמלי.
ברק אובמה היה הנשיא שהחל את הטיפוס במורד הסולם. הוא קירר את היחסים עם ישראל, סיכם דברים מעל ראשה עם האיראנים, התעלם מבקשות שלה, איפשר הצבעה נגדה במועצת הבטחון. הוא פעל על פי מיטב הבנתו (והשאלה אם הבנתו הייתה טובה לארה״ב ולעולם או רעה לא חשובה לענייננו), בלי התחשבות יתרה בעמדתה של ישראל. הקשיב – לפעמים קיבל, לפעמים דחה, לפעמים דחה בחוסר נימוס. וגם ישראל, מצידה, לא תמיד הייתה מנומסת. היא הרשתה לעצמה לא להיות מנומסת, בין השאר, משום שהניחה שאובמה הוא החריג, וקלינטון ובוש הם הנורמלי. זו הייתה שגיאה.
הכהונה הראשונה של טראמפ הייתה נוחה לישראל, בין השאר, משום שהייתה התאמה בין סדר היום של וושינגטון ושל ירושלים, והיו רק מעט דברים שאתגרו את היחסים. טראמפ התעלם משאר העולם והעביר את השגרירות לירושלים. זה היה מהלך חשוב לישראל, שעזר לה להדחיק עוד אלמנט שבלט במיוחד בצעד הזה: היכולת, הנטייה של טראמפ, להתעלם מעמדות של מנהיגים אחרים בעולם. טראמפ עושה מה שטראמפ רוצה לעשות. זה היה נוח מאוד, כשטראמפ רצה לעשות את מה שגם ישראל רצתה שיעשה. אבל הסימן המקדים למה שאנחנו רואים היום – פעולה אמריקאית שלא תמיד לוקחת בחשבון עמדות של אחרים – הוא אותו סימן מקדים. גם היום טראמפ עושה מה שטראמפ רוצה לעשות.
תימן היא דוגמה טובה: לאמריקאים הייתה בעיה עם החות׳ים. הם הפריעו לסחר הימי. האמריקאים פתרו את הבעיה (או כך הם מניחים כרגע) במסע של הפצצות שהסתיים במשא ומתן והסכמה. לישראל יש בעיה עם החות׳ים. הם יורים לכאן טילים. כשארה״ב החלה להפציץ בתימן, ישראל הניחה שהאמריקאים יעשו את הדבר הלכאורה-מתבקש, ויפתרו באבחה אחת את שתי הבעיות. אלא שהאמריקאים בחרו לפתור את הבעיה שלהם מהר, ולא להתעכב כדי לנסות לפתור גם את הבעיה של ישראל. זה לא בגלל שהם נגדנו – זה בגלל שהם בעדם.
האם טראמפ יבקר השנה בישראל? הצטרפו לתחזית האירועים של המדד – שחקו – ואולי תזכו בפרס
הנה, זה דבר שהרבה מאוד ישראלים נוטים לשכוח: נשיא אמריקאי נבחר על ידי אמריקאים כדי לדאוג לאמריקה. ישראל אינה המנדט שלו. הוא עשוי לדאוג לה אם הוא חושב שהדאגה קשורה לאינטרס אמריקאי (כמו ריצ׳רד ניקסון במלחמת יום כיפור, במסגרת חישובי המלחמה הקרה), הוא עשוי לדאוג לה אם הוא חושב שהדאגה לה היא חלק מחובה אמריקאית כללית לסדר העולמי (כמו קלינטון בימי העולם החד מעצמתי של שנות התשעים), הוא עשוי לדאוג לה אם הוא מרגיש סנטימנט חזק כלפיה (כמו בוש השני, וכמו ביידן, שמחשבה על ישראל הייתה להם חלק ממסורת דתית או מורשת משפחתית). בהקשר של תימן, וברוב ההקשרים האחרים, טראמפ חף מכל אלה: הוא לא מזהה אינטרס אמריקאי מובהק בהפסקת ירי הטילים של החות׳ים על ישראל. הוא לא מרגיש שיש לו חובה לפתור משבר בינלאומי בגלל איזו משימה אמריקאית של תיקון עולם או שיטור עולם. וסנטימנטים אין לו – מי שעוד לא זיהה את העובדה הזאת, לאחר היכרות של כעשור עם האישיות הנרקיסיסטית שלו, כנראה כבר לא יזהה אותה לעולם.
אפשר לשבת ולקטר על ההתפתחות המצערת הזאת. היא בלי ספק תקשה על ישראל בכמה מישורים. לא ברור מה האמריקאים יסכמו עם איראן. לא ברור כיצד ינהלו את הדיאלוג עם טורקיה בהקשר למאבק השליטה בסוריה. עכשיו גם לא ברור – אם כי הולך ומתברר – כמה יפעילו מנופי השפעה על הסעודים כדי לקדם נורמליזציה ישראלית-סעודית. אם הדיווחים מהימים האחרונים נכונים, ואם ארה״ב מוכנה להתקדם בשיחות הגרעין האזרחי עם ערב הסעודית בלי לתבוע מרכיב של נורמליזציה עם ישראל כחלק מהחבילה – זה יהיה אירוע מאוד דומה לאירוע התימני. זה לא שהאמריקאים לא רוצים נורמליזציה. הם רוצים. אבל אם יתברר להם, שאו שיש הסכם גרעין עם הסעודים בלי נורמליזציה עכשיו – או שצריך לדחות את ההסכם מי יודע למתי, כדי להמתין שיבשילו התנאים לנורמליזציה – ייתכן מאוד שיכריעו בעד הסכם. כי ישראל, עם כל הכבוד לישראל, היא מרכיב משני במכלול השיקולים שהאמריקאים עושים במזרח התיכון ובעולם.
ונאמר שוב – על כל סעיף כזה, על כל החלטה כזאת, אפשר לדבר איתם, או להתווכח איתם. אפשר לנסות לשכנע אותם. כלומר, ישראל יכולה לנסות להסביר לאמריקאים למה הסכם גרעין עם הסעודים ללא מרכיב של נורמליזציה עם ישראל הוא רעיון לא מוצלח. אבל השכנוע צריך להיות משכנע בסעיף ״למה הסכם כזה לא טוב לאמריקה״ – ואין בו מקום משמעותי לסעיף ״למה הסכם כזה לא טוב לישראל״. טראמפ, כאמור, לא נבחר לנשיא ישראל.
אז אפשר לשבת ולקטר. אפשר לכעוס על טראמפ, או על כל האמריקאים, או להתאכזב, או להניח שכולם אנטישמים, או להתגעגע לג׳ו ביידן (שגם הוא, כפי שכולנו יודעים, לא תמיד יישר קו עם מה שישראל חשבה שהוא האינטרס שלה), או לחשוב שנתניהו איבד את זה, או להניח שאם היה כאן ראש ממשלה אחר זה היה נראה אחרת. כל אלה לא מחשבות פרודוקטיביות. טראמפ לא מתחשב בנתניהו כשם שאינו מתחשב בראש ממשלת קנדה, ולא בראש ממשלת אוסטרליה, ולא באיחוד האירופי, ולא באו״ם, ולא בנשיא המצרי, ולא בנשיא הצרפתי, ולא בקאנצלר הגרמני. הדבר היחיד ששינה את דעתו של טראמפ בקדנציה הזאת על נושא כלשהו היה צניחת שוק המניות. זה מה שאילץ אותו למתן את רפורמת המכסים שלו, ולהיכנס לדיאלוג על הסדרים פרטניים עם מדינות ברחבי העולם.
מה ישראל צריכה לעשות? העצה הנכונה היא להתבגר. להפסיק לתלות עיני ילד בנשיא האמריקאי בתקווה שיציל אותה, או יעשה בשבילה, או יתחשב בה, או יבין אותה, או יסכים איתה. להתבגר – ולהיזכר איך מתנהלים היחסים בין מעצמה גדולה קצת נרקיסיסטית לבין מדינה, שהיא, במקרה הטוב, מעצמה אזורית קטנה. להתבגר – ולהפסיק לבנות תילי תילים של פרשנויות על ״שותפות ערכים״ עם ארה״ב. שותפות ערכים זה יפה לקישוט העוגה. זו לא העוגה. להתבגר – ולהבין שישראל מוכרחה לספק לאמריקאים תחושה שהיא נכס, ובמקביל לשכנע אותם שאינה נטל. להתבגר – ולדעת שכאשר תעמוד מול ארה״ב הדילמה בין מה שטוב לאמריקה לבין מה שטוב לישראל, היא תבחר באמריקה. להתבגר – ולעצב מדיניות ביטחונית, כלכלית, פוליטית ריאלית, בעולם שבו אי אפשר לבנות על אמריקה שתציל אותנו. זה אומר מדיניות של בניית עוצמה ממקורות שאינם תרומות ונדבות. זה אומר מדיניות של שימוש בעוצמה שמותאם לגודלה של ישראל, לחוזקה הכלכלי, לכוח האדם שלה, ליכולותיה.
להתבגר – הנה, אפשר להציע שזו תרומתו האמיתית של טראמפ לביטחונה ולשגשוגה ארוכי הטווח של ישראל. אם בזכותו קצת נתבגר, ראוי שנשלח לו פרחים.
