בעשרת הסקרים האחרונים שפורסמו בכלי התקשורת, יש עתיד קיבלה תוצאות שמשתרעות מ-6 מנדטים ועד 14 מנדטים. ואם תחליטו לא להתחשב בסקרים של ערוץ 14, בגלל חריגותם לעומת האחרים, תקבלו מנעד של 8 עד 14 מנדטים, שזה עדיין פער גדול. בימי האחרונים, שאלתי כמה סוקרים על התוצאות שלהם. ונדמה לי שאלה שנתנו לו 14 מנדטים עשו לו סוג של הנחת שרידות. לא סלב – כי הוא סלב – אלא שרידות. התוצאה שהם רואים קצת פחות טובה, אבל הם מצרפים לה הנחות שמשפרות את מצבו. כי לא צריך למהר להספיד מפלגה שכבר שרדה לא מעט סבבים ומשברים.
בסקר האחרון, של מעריב, לפיד עמד על 13 מנדטים. בשני הנוספים של השבוע שעבר על 6 ועל 8. יש כמה סקרים שלא פורסמו, ושראיתי את המספרים הגולמיים שלהם. אם אני צריך לסכם אותם, מה שיש בהם נראה דומה למדי למה שרואים בממוצע המשוקלל של אתר המדד: בסביבות 10 מנדטים, אולי קצת יותר. זה קיצוץ של יותר ממחצית המנדטים של המפלגה. זו קריסה של מפלגה שמחזיקה מעמד כבר לא מעט שנים, עם קהל מצביעים נאמן. שחיקה של מנדטים, שניים לכאן, ארבעה לכאן, אפשר להסביר בקלות. קריסה למחצית המנדטים, ואולי פחות ממחצית, דורשת הסבר מסדר גודל אחר. היא עשויה – או עלולה – להוביל את לפיד במדרון תלול. ככל שהמספרים ירדו, כך בוחרים נוספים ירגישו שהעגלה תקועה. ייתכן שקמפיין גוועלד יציל אותה. אבל לא בטוח. כדי שגוועלד יצליח צריך בוחרים עם סנטימנטים, ולא בטוח שלבוחרים של לפיד יש סנטימנטים. למפלגה שלו יש ותק, אבל אין היסטוריה. זו לא הליכוד, או העבודה של פעם. זו לא מרצ, שיש לבוחרים שלה להט אידיאולוגי, או ש״ס, שאפשר לשלוח לבוחרים שלה ברכות מעולמות אחרים.
למה הבוחרים של יש עתיד עוזבים? לא תמיד קל לדעת, אבל אפשר לשאוב רמזים כאשר בוחנים את השאלה לאן הם עוזבים. וכמובן, כל זה בהסתייגות המסולסלת שמוכרחה לבוא: אנחנו לא בקמפיין בחירות, אנחנו לא נראים בהכרח קרובים לקמפיין בחירות, כך שכל מה שיש כאן הוא בחינה של מצב הרוח האלקטורלי, ולא של מה שצפוי לקרות בבחירות שמי יודע מתי יהיו.
בגרף המצורף יש ממוצע שנשען על שלושה סקרים. הוא מתאר את המעבר מיש עתיד למפלגות אחרות. ארבעה מכל עשרה נשארים ביש עתיד. ויש עוד 5% שלא יודעים, אז בואו נתרום גם אותם ללפיד, כי הצבעה קודמת היא המפתח הכי חשוב כדי לדעת מה תהיה ההצבעה הבאה. אבל בגרף רואים עוד הרבה בוחרי יש עתיד (בבחירות 2022) שלא נשארים עם לפיד. לאן הם הולכים? קודם כל, הם נשארים בגוש – כנראה. אם כי, כפי שאמרנו, יש 5% שלא יודעים או לא יצביעו, אז אי אפשר באמת לדעת. ויש שיצביעו ל״מפלגה אחרת״. כנראה שזו תהיה המפלגה של נפתלי בנט, אבל לא בהכרח. יש שמחכים לראות מה יקרה עם מפלגה פוטנציאלית של אנשי המחאה, או של גיבורי ה-7 באוקטובר, או כל מיני תנועות אחרות שעשויות להצמיח מנהיגות חדשה. ובכל זאת נחזור ונאמר: כל מצביעי לפיד, למעט שוליים זניחים, יישארו בגוש שאיננו של מפלגות הקואליציה דהיום.
תחזית האירועים של המדד: בואו לחזות אם העזתים יעזבו את עזה. אולי תזכו בפרסים
מכאן ליריב הגדול ביותר של לפיד: יאיר גולן. בכל סקר מהזמן האחרון שראיתי, וזה מספר שמתקרב לעשרה, הבריכה של לפיד זולגת לכיוון שמאל. לכיוון הדמוקרטים. פעם זה עשרים אחוז מבוחריו, ופעם זה שלושים אחוז מבוחריו. כל סקר והמועד שלו, והמתודולוגיה שלו. אבל אין אף סקר שבו הבוחרים של לפיד הולכים למקום אחר יותר מאשר לכיוונו של גולן. מה יש לגולן שאין ללפיד? אולי אסרטיביות, אולי ביטחוניזם, אולי הבולטות הגדולה יותר שלו במחאה של הרפורמה המשפטית, אולי הבולטות הגדולה יותר שלו סביב אירועי 7 באוקטובר. כך או כך או כך, ללפיד יש בעיית גולן, והוא יצטרך להידרש אליה. זה יכול להיעשות בצירוף של גנרלים דומים למפלגה שלו (יש כמה שמתחממים על הקווים). זה יכול להיעשות בשינוי טון, או זיהוי הבדל שמשחק לטובתו של לפיד (לדוגמה, הסיכוי הגדול יותר שיוכל לשבת בממשלה רחבה, שגולן עשוי להימצא בשוליה או מחוצה לה), או בחבירה למפלגה אחרת. לפיד כבר הוכיח שהוא מסוגל לזוז הצידה כאשר נדמה לו שטובת הגוש מחייבת לעשות זאת. והוא כבר היה ראש ממשלה. אמנם לזמן קצר, אבל היה. מה שאולי מאפשר לו להיות קצת רגוע יותר באגף האמביציה האישית.
הנהירה של בוחרי לפיד לגולן – וזו בפירוש נהירה, ולא רק זליגה – מעידה על שתי אפשרויות מעניינות. הראשונה, שבוחרי לפיד הם באמת בוחרי שמאל, ולא מרכז. לפיד עצמו הוא איש מרכז, אבל ייתכן שהבוחרים שלו קצת שמאלה ממנו, ואולי זיהו את הפער הזה בתקופת הרפורמה, או במהלך המלחמה. האפשרות השנייה היא שגולן באמת מצליח להתנער מהתדמית של שמאל שמקשה על מנהיגים לתפוס גובה. אולי הבוחרים של לפיד הם באמת בוחרי מרכז, והעובדה שאינם נבהלים מגולן מעידה על כך שמי שהצליח להתיישב כעגלון על הכרכרות החלודות של העבודה ומרצ עושה עבודה טובה במירוק החלודה, ובשיפוץ התדמית. הרכבת הרשימה של הדמוקרטים תאתגר כמובן את היכולת הזאת. אם ירחיק לשמאל, יהיו מי שישובו ללפיד. אם יוותר על השמאל, אולי תתייצב אלטרנטיבה רדיקלית, או שיהיו בוחרים – לא הרבה, אבל מספיק כדי להפסיד חצי מנדט – שירחיקו למחוזות חד״ש.
וישנם גם ליברמן, שלוקח מלפיד נתח לא מבוטל, וגנץ, שלוקח מנה קצת יותר קטנה. ואת בנט כבר הזכרנו. מי שיעברו אליו חונים כרגע תחת הסעיף ״מפלגה אחרת״. הם יתרבו אם בנט יקים רשימה שקורצת למרכז. הם יתמעטו אם יציב ברשימה כמה אנשי ימין רושפים. מבחינה אלקטורלית, יכול להיות שלבנט כדאי לעשות את הדבר הראשון, ולמשוך עוד ועוד מבוחריהם של גנץ ולפיד. מבחינה גושית, אין ספק שהאסטרטגיה השנייה מתאימה יותר לקבוצת המפלגות שרוצה להחליף את הקואליציה המכהנת בקואליציה שנוטה לכיוון המרכז. בעיני עצמו, בנט אולי ייבחן במספר המנדטים. בעיני הגוש הוא ייבחן ביכולתו למשוך בוחרים שיחליפו לא רק כתובת אלא שכונה – יעברו מחמש מפלגות הקואליציה (שש, אם אתם עוד מחשיבים את הימין הממלכתי של גדעון סער כמפלגה שיש לה חיים משל עצמה), לחמש ומעלה המפלגות היהודית של האופוזיציה (תחת בנט, גנץ, לפיד, ליברמן, גולן).
ועוד לא אמרנו גדי איזנקוט, שהכוחות שדוחפים אותו להתייצב בראש מפלגה, או אולי צביר מפלגות, יתגברו ככל שיתקרבו הבחירות, וככל שיתברר שגם הבחירות הבאות בהחלט עשויות להיגמר בהכרעה, שהיא תוצאת מעבר של מנדטים ספורים לכאן או לשם. איך שלא יסתדרו הכוחות האלה, לפיד נראה כמי שיתקשה למצוא את מקומו בצמרת של צמרת ההנהגה. נכון, כבר היה כאן ראש ממשלה עם שישה מנדטים, אבל כדי להגיע לזה צריך להיות לשון מאזניים (ובכל מקרה רצוי לקוות שלא נגיע לתסריט כזה שוב). לפיד עם שמונה, או עשרה, או אפילו ארבעה עשר, יוכל להיות שחקן, אבל לא הכי מרכזי, וכנראה גם לא השני הכי מרכזי. יש עתיד נראית כרגע כמפלגה שלישית אם לא רביעית בגוש. חמישית או שישית או שביעית בחישוב הכולל. אז יש עתיד – אבל כרגע נראה שהוא בהחלט התכווץ.
למה יש רוע בעולם? קיראו את הספר החדש של ישראל קנוהל
