יום שני. שלושה ימים לסוף עונת גיבוש הרשימות. שלושה ימים של רכילות על אנשים שאת רובם אף אחד לא מכיר (ח״כ הילה שי וזאן עברה מפלגה!), או שלאף אחד לא במיוחד אכפת (ניסנקורן לוקח פסק זמן!). שלושה ימים של הבל לפני שהמרוץ נפתח. נכון לעכשיו, זו התמונה המצטיירת.
מרכז שמאל
כבר כתבנו בשבוע שעבר: לא בטוח שמישהו בשמאל מרכז באמת רוצה להתאחד. אמנם, הפרשנים מתחננים, העיתונים מתרים, הסקרים מאיימים. אבל בסוף, הפוליטיקאים קובעים. את גנץ אף אחד לא רוצה. לפיד מסתדר לבד. ליברמן מסתדר בעזרת החרדים. מיכאלי מבינה מסקר לסקר שתורה לדרוש ולא להתחנן. מרצ רוצה לבד. זליכה רוצה לבד. שלח ויעלון ינשרו בהעדר בוחרים. לא כדאי לאף אחד לשלם להם מחיר ממשי על שותפות. הישראלים קרסה. האם זה אומר שלא יהיו איחודים? אולי יהיו איחודים. אבל לא יהיו איחודים חשובים, איחודים משני תודעה. לא יהיה כחול לבן מודל 2021.
העבודה
אפשר להריח הפתעת בחירות? עוף החול הזוקף את צווארו? המת המתעורר לחיים? כדאי לשים לב לשני דברים. העבודה אכן עולה. בסקרים, בממוצעי הסקרים, בתחזיות הגולשים. ייתכן שתעלה עוד, ותהיה אופנת הצעירים של 2021. אבל – וגם זה חשוב: העלייה של העבודה הורידה את הישראלים, ומסכנת את מרצ. אחרי עשרה סקרים רצופים עם 5-6 מנדטים, אתמול, לראשונה מזה זמן, מרצ ירדה לארבעה. למה ירדה? בין השאר בגלל שמיכאלי היא לא עמיר פרץ. היא לא צריכה לגלח שפם, ולא לגזור את הקוקו, כדי להוכיח שלא תיכנס לממשלת נתניהו. הבוחרים מאמינים לה. אני מאמין לה. היא לא תיכנס. כלומר, ממרצ נלקחה סיסמת הבחירות הבלעדית שלה (רק עלינו אפשר לסמוך שלא ניכנס). הקרב מול מיכאלי הוא קרב קשה דווקא משום שמדובר בקרב בין דומים.
המשותפת
בעצם, זה המהלך החשוב היחיד שכנראה עוד מחכה לנו. המשותפת ביחד או לחוד. אם ביחד, אולי זה אומר יותר מנדטים, אולי זה אומר הסכמה שלא לתת לנתניהו רשת או בטחון. אם לחוד, אין לדעת. אולי תהיה שותפות של מפלגה ערבית קטנה עם נתניהו. אולי הקטנה לא תעבור את אחוז החסימה, ובכנסת תצטמצם מאוד הנציגות הערבית. ממילא, הסקרים ממשיכים ללמד על חוסר התלהבות במגזר, חוסר נחת, חוסר עניין בבחירות. אז אולי דווקא פיצול יכול להעיר את הרחוב – כי אין כמו קטטה פוליטית להעיר רחוב מנומנם. כך או כך, בעוד שהתקשורת עסוקה בשאלות זניחות כמו ניסנקורן כן או לא, או חגית משה כן או לא, הסיפור המעניין של השבוע נמצא בקוטב של הפוליטיקה הערבית.
הישראלים
מפלגת הישראלים מתה. אם הודיעו לה או לא, אם ראשיה – הראש שנשאר – הבינו זאת או לא, הא מתה. מלכתחילה, הייתה רק הולוגרמה של מפלגה. פרויקט שהצלחתו מותנית בהמראה מהירה. כמו כחול לבן. אלא שכחול לבן הצליחה בהמראה הראשונה, והישראלים התרסקה.
כמובן, רון חולדאי עדיין יכול לשחק תפקיד בפוליטיקה הארצית. הוא שם מוכר, נכס בעל ערך מסוים. גדול מכפי שנדמה כרגע, קטן מכפי שהיה נדמה לו בתחילת המרוץ. אבל זה חולדאי. לא מפלגת הישראלים. חולדאי בעבודה. או חולדאי ביש עתיד. או חולדאי ברשימה מאוחדת כלשהי, שעלולה להתחיל ולהיגמר כמו הישראלים.
חולדאי
בואו נעשה את החשבון של חולדאי. נניח, כמספר שתיים של מרב מיכאלי, אם תסכים לקבל אותו. במקרה הטוב, מבחינת העבודה, זה אומר צירוף לקואליציה שבה יש מפלגה בכירה, נניח, יש עתיד, ועוד שתי מפלגות בכירות שבלעדיהן אי אפשר, נניח, ימינה ותקווה חדשה. אחר כך יהיו גם ליברמן, ואולי כחול לבן, ואולי, מי יודע מרצ. הקטנות בחבורה. עכשיו צבאו וחשבו מה יקבל חולדאי בקואליציה כזאת. אחרי שיחלקו תפקידים ללפיד ובכיריו (מי לעזאזל הם בכירי יש עתיד?), אחרי שיחלקו לסער, שאשא ביטון ואלקין, אחרי שיחלקו לבנט ושקד, אחרי שיחלקו לליברמן, גנץ, מיכאלי. במקרה הטוב, חולדאי הוא השר ה-14-15 ברשימת מקבלי התפקידים. אולי איכות הסביבה. אולי פיתוח אזורי. אולי שר המים. זה באמת יותר חשוב מראשות עיריית תל אביב?
הציונות הדתית
גם זו קבוצה שנדמה לה שהיא יותר גדולה ממה שהיא באמת. כמה דתיים כבר יש? וכמה מהם מרגישים הכרח להצביע למפלגה של ״הציונות הדתית״? כנראה פחות מכפי שנדמה למנהיגים הפוליטיים שמתיימרים לייצג את הקבוצה הזאת. נפתלי בנט בונה על הבוחרים האלה, ובמקביל מנסה להשתחרר מלפיתת החנק העסקנית שהם כופים עליו. בצלאל סמוטריץ׳ מנסה לבדוק האם מאחורי לפיתת החנק מסתתרים גם בוחרים. עד היום, המפלגה עברה את אחוז החסימה רק בארבעה סקרים. מהם, אחד של ערוץ 20, ועוד שלושה של רדיו 103. זה בדיוק המצב הבעייתי שבו, מצד אחד, יש מספיק בכדי לספק דלק להמשך המרוץ, ומצד שני אין מספיק בוחרים בכדיי להבטיח צליחה של אחוז החסימה. הסיכוי שסמוטריץ׳ וחבריו יקברו שלושה וחצי מנדטים של הימין די גדול. למי אכפת? אני מניח שלנתניהו.
כחול לבן
למה אף אחד לא רוצה את גנץ? מה הבעיה עם גנץ? עזבו את העובדה שהוא הבטיח ולא קיים. הוא לא הראשון ולא האחרון. עזבו את זה שכחול לבן כבר לא מה שהייתה. ברור שגנץ לא בא כנסיך אלא כקבצן המחזר על הפתחים. ובכל זאת, כסף יש לו והרבה. והוא דמות מוכרת וממלכתית. והסקרים ממשיכים להעביר אותו (הגולשים של כאן חדשות לא). אז למה לא להתאחד אתו? נדמה לי שהסיבה פסיכולוגית: גנץ בא עם מנדטים של שר ההשכלה הגבוהה ועם אגו של כמעט-ראש-ממשלה. לפיד לא צריך את זה בחצר שלו. חולדאי סובל מאותה בעיה (אגו בלי בוחרים). את סער ובנט הוא יצבע כ״שמאל״, מה שאף פעם לא היה. העבודה לא אופציה. לליברמן הוא לא מביא תועלת. בעצם, אין לו ברירה אלא לרוץ לבד. אם ייכשל, ילך הביתה. אולי ייקח אתו גם כמה מנדטים שהמרכז-שמלא זקוק להם כאוויר לנשימה. אם יגרד 4-5 מנדטים יהיו לו אופציות. אי אפשר יהיה להקים ממשלה בלעדיו, לא נתניהו ולא לפיד. גם הוא יכול להיות שר המים.
וגרף אחד
את השיחה בתוכנית של קלמן ליבסקינד הקדשנו אתמול לאתגר החרדי, ולהשלכות הפוליטיות שלו. כבר כתבתי על הנושא הזה כאן וכאן. ומה שהצגתי אתמול היה דבר פשוט: אין שום דבר חדש ברצון של רוב הישראלים להרחיק את החרדים מהקואליציה. כבר הרה מאוד שנים שרוב הישראלים לא רוצים חרדים בקואליציה, ובכל זאת הם בקואליציה. אז למה הם בכל זאת בקואליציה? על זה דיברנו.
והנה גם השיחה:
חרדים בעין הסערה: כולם כועסים עליהם, הכותרות זועקות לשמיים ונציגיהם בכנסת לא נשמעים. אז מדוע הטיקט האנטי-חרדי לא עובד במבחן הרכבת הקואליציה? @rosnersdomain מסביר@KalmanLiebskind #עצם_העניין pic.twitter.com/9o6veQHPae
— כאן חדשות (@kann_news) January 31, 2021