פסיכולוגיה
יצחק רבין ״זיהה היטב את האיום״.
זה ציטוט.
הדובר, אולי תופתעו, הוא נתניהו.
בינואר 1993, ראש הממשלה המנוח יצחק רבין הכריז בכנסת: “איראן נמצאת בשלבים מוקדמים של מאמץ להשגת יכולות בלתי קונבנציונליות בכלל ויכולות גרעיניות בפרט”. בשנת 2012, בטקס הזיכרון השנתי לרבין, העניק לו נתניהו קרדיט על האזהרה המוקדמת. חלפו יותר מ־30 שנה מאז האזהרה המוקדמת. חלף יותר מעשור מאז חלוקת הקרדיט הנדיבה.
ישראל חיה עם האיום של איראן גרעינית מאז, ובכן, זה נראה כמו מאז ומתמיד. כל צעירי ישראל נולדו כשאיראן כבר בדרכה להשיג פצצה. רוב אזרחי ישראל בקושי זוכרים תקופה שבה איראן לא הייתה איום שצילו מעיב על האופק. רבין הזהיר מפניה, נתניהו המשיך בכך כבר בקדנציה הראשונה שלו. ב־2002, ראש הממשלה אריאל שרון טען שלאחר המלחמה בעיראק – איראן צריכה להיות היעד הבא של הקהילה הבינלאומית. ב־2007, ראש הממשלה אהוד אולמרט אמר שאם העולם “יעצום עיניים עכשיו, יתעלם מהמציאות, יגרור רגליים וינסה להגיע לפשרות מסוכנות במקום לנקוט צעדים ברורים”, אז “מי שמבקש למנוע מאיראן להפוך למעצמה גרעינית ייוותר בעתיד ללא ברירה אלא לנקוט צעדים הרבה יותר חריפים״.
בכל השנים האלה, היו לישראל אויבים רבים אחרים – חלקם קבועים, חלקם זמניים; חלקם מסוכנים מאוד, אחרים מטרד בלבד: חמאס, חיזבאללה, הג’יהאד האסלאמי, אש”ף, סוריה, עיראק, החות’ים, דאעש… הרשימה ארוכה. אבל איראן תמיד תפסה מקום מיוחד. היא היחידה מכולם שהיו לה גם כוונה מוצהרת וגם יכולת פוטנציאלית לשים סוף לחלום הציוני.
לכן כונתה “איום קיומי”. לכן הושוותה לא פעם לגרמניה הנאצית. ב־2006, בלוס אנג’לס, אמר נתניהו: “עכשיו 1938. איראן היא גרמניה, והיא עומדת להתחמש בנשק גרעיני”. הוא לא היה לבד. אולמרט, בנאום שהוקדש לאיראן, הזכיר לקהל ש” העם היהודי שצלקות השואה חקוקות על גופו לא יוכל להרשות לעצמו לעמוד פעם נוספת תחת איום על קיומו”. ונתניהו, שוב, ב־2012, דחה את אלה ש”לא אוהבים כשאני מדבר על איראן גרעינית כאיום קיומי” ו”שלא נעים להם כשאני אומר אמיתות לא נוחות”.
היו כמובן גם ישראלים שטענו שנתניהו מגזים. ציפי לבני, לשעבר שרת החוץ, אמרה כי “אנחנו לא בגטו, ואין מקום להשוואות לשואה״. הסופר עמוס עוז אמר שעצם ההשוואה של איראן בימינו לגרמניה של אז היא מעשה לא ציוני. בטור שכתבתי בניו יורק טיימס לפני יותר מעשור, הודיתי ש”מצד אחד, קשה להכיל את המחשבה ששואה שנייה עלולה להתרחש״, ולכן יש לרבים מאיתנו נטייה טבעית להתנער מהשוואות מזוויעות. מצד שני, כתבתי, ״יש סיבה טובה לחשוש מהחשש עצמו״. כלומר, לחשוש להודות באמת המזעזעת, שאכן, עוד יש מי שאולי חותר להשמיד את מדינת ישראל על יושביה.
רוב הישראלים האמינו שאיראן מסוכנת, כפי שנתניהו טען. רוב המנהיגים הישראלים האמינו שהיא מסוכנת מאוד, גם אם לא תמיד אהבו את השפה שבחר להשתמש בה. אבל בשלב מסוים, חלק מהם הפסיקו להאמין שישראל מסוגלת להתמודד עם האיום ביעילות, או הסיקו שישראל תיאלץ ללמוד לחיות איתו. לפני עשור, אולמרט אמר ש”האיום האיראני רציני, אבל הדרך להתמודד איתו היא הסדר עם הפלסטינים” – רעיון שנשמע היום מוזר למדי. לפני שלוש שנים, אהוד ברק כתב: “המאמץ לחסום את איראן מלהפוך למעצמה גרעינית נמצא בשפל חסר תקדים, בדרכו לכישלון״.
עכשיו – לפתע – יש תקווה שהמאמץ הזה דווקא יצליח. לפתע מתברר – שייתכן שישראל תצטרך ללמוד לחיות בלי האיום האיראני. אם זה יקרה – כאשר זה יקרה – ישראל תשתנה באופן דרמטי. לא קל לדמיין את זה, אבל נסו: איום קיומי שמרחף מעל ראשכם – מעל ראשי ילדיכם – במשך 30 שנה. דמיינו איך הוא פתאום נעלם. דמיינו את ההלם, את הצורך להתאים את עצמכם למציאות חדשה, את המוזרות שבחסרונו של האיום, את תחושת ההקלה.
האם יהיו חילופי משטר באיראן? בואו להשתתף במשחק התחזיות של המדד
סתירה
בוי.או.די של יס העלו לפני כמה ימים – ואולי לקח זמן עד ששמתי לב – את הסרט “המתמחה” של עלי עבאסי, על ימיו של דונלד טראמפ כאיש צעיר ושאפתן. כך יצא ששלוש או ארבע שעות לפני ההפצצה האמריקאית בפורדו צפיתי בגרסת הסרט הבדיונית של טראמפ מקבלת הסבר מגרסת הסרט הבדיונית של רוי כהן על שלושת העקרונות החשובים של הניצחון. הראשון שבהם: “לתקוף, לתקוף, לתקוף״.
אחת האירוניות הגדולות בנוגע לטראמפ, ותמיד היתה, היא שהוא גם שקרן חסר בושה וגם אחד שאומר את האמת בפנים. כשהוא אומר “לא הפסדתי בבחירות” – הוא משקר. אף נשיא לפניו לא העז לשקר בקלות דעת כזו. כשהוא אומר “איראן לא יכולה להשיג נשק גרעיני” – הוא אומר את האמת בפנים. אף נשיא לפניו לא העביר את המסר בנחישות כזו.
בגלל היכולות הלכאורה סותרות הללו, הקהילה הבינלאומית נוטה לפרש אותו לא נכון. האיראנים בוודאי טעו בפרשנותם. הם לא הבחינו בהבדל בין טראמפ לבין קודמיו, שגם הם הצהירו שימנעו מאיראן – וממדינות אחרות – להשיג נשק גרעיני. נתניהו בוודאי צדק בפרשנותו. זה אחד מהישגיו הגדולים ביותר בשדה המדיניות.
פרישה
לפני כמה ימים כתבנו כאן, שזמן מלחמה אינו זמן טוב לעסוק בפוליטיקה. אבל בקרוב כנראה נחזור לעסוק בה במרץ גדול.
כתבנו שעל עתידו הפוליטי של נתניהו אפשר לומר שלושה דברים.
ראשית – שהוא צבר נקודות פוליטיות רבות בשבועיים האחרונים. נקודות שמתבטאות בעיקר בעלייה משמעותית ברמת האמון בו. אבל עוד לא ברור אם הנקודות יתורגמו גם לתוספת משמעותית של מושבים במקרה של בחירות.
שנית – בעבר, גם הישגים גדולים לא שינו את מצבו הפוליטי. ונתנו דוגמה: מגפת הקורונה. הוא תפקד היטב – ואז הפסיד בבחירות.
שלישית – הזכרנו את ההשוואה לצ’רצ’יל, שחסידי נתניהו כל כך אוהבים. צ׳רצ׳יל ניצח מלחמת עולם והפסיד בבחירות. למה? כי הבריטים העדיפו להביט קדימה. המלחמה נגמרה. תפקידו ההיסטורי של צ’רצ’יל הסתיים.
האם גם נתניהו עשוי לסיים כך? אם זה יקרה, הנה הצעה לשורת סיום אפשרית לנאום הפרישה שלו: ״זו כבר לא שנת 1938. איראן כבר איננה גרמניה הנאצית. סוף־סוף הגענו ל־1945 – והגיע הזמן לבנות את מדינת ישראל – מחדש״.