למה לכתוב שוב, ואחרת, את מה שכתב נכתב בספר ״בעניין החרדים״? לנוכח משא ומתן של גוש השינוי עם המפלגות החרדיות – שאגב, נראה לי קצת מוקדם לקבוע שיש לו סיכוי להצליח – אני מצרף אלף מילה מתונות על מה שנכתב בדיוק בהקשר כזה בספר. ולא שיש לי להציע פתרון לגדי אינקוט וחבריו. הדילמה שלהם באמת מורכבת.
כאמור, ציטוט ישיר מתוך מה שיש בספר, שאולי גם עכשיו כדאי לקרוא.
*
בישראל יש משבר קבוע, מתגלגל, במשק המים. כמות המשקעים לא גדולה, המאגרים מנוצלים עד תום, ולפעמים קצת מעבר לזה, הכינרת קטנה, המדינה הולכת וגדלה. בתחילת שנות האלפיים התרבו האזהרות: “ישראל מתייבשת”, זו הייתה שפתו של קמפיין מוצלח ויזואלית. שילוב שלו, ושל העלאת מחיר המים, הביאו לירידה מסוימת בצריכה. אבל זה אינו פתרון לטווח ארוך. מדינה יבשה שיש בה שלושה מיליון בני אדם היא אתגר מסוג אחד. מדינה יבשה שיש בה עשרה מיליון בני אדם היא אתגר מסוג אחר. לא משנה כמה יזכרו לסגור מהר את הברז, לישראל אין מספיק מקורות מים מתוקים טבעיים, ואין בה מספיק גשם, כדי להשקות עשרה מיליון בני אדם, ולאפשר להם להתקלח, להחזיק גינות, לשטוף רצפות, לעבוד בחקלאות, לשחות בבריכות.
זה אתגר, אבל לא דומה לאתגר האקלים, או לאתגר החרדי. למה? כי למרות שהבעיה הולכת ומחריפה, אין לה נקודת אל חזור. בכל רגע נתון, כשהגיעו מים עד נפש – ובמקרה הזה ירדו מים עד מתחת לקו האדום או השחור – אפשר לקצץ באופן דרמטי את צריכת המים לשנה או שנתיים, ובינתיים להקים מתקני התפלה, ואז לחזור לצריכה סטנדרטית. זה, פחות או יותר, מה שישראל עשתה. אולי לא בזמן. אולי לא בתכנון מספיק מראש. אבל עשתה. עד כדי כך, שהיא נחשבת היום למעצמה של התפלה ומחזור מים. ואגב, זה לא מבטל את האתגר. כי התפלה לעשרה מיליון לא דומה להתפלה לעשרים מיליון. ויש לה עלות, כלכלית וסביבתית, שבסופו של דבר כולנו משלמים. אבל בלי מים אי אפשר, אז משלמים את העלות, מתפילים, מסתדרים.
אז כאשר מדובר במחסור במים, התהליך עלול להיות קשה, אבל הוא גם הפיך. התחממות אקלים – בלי להיכנס כרגע לוויכוח על סיבתו, עוצמתו ותוצאותיו הצפויות – או לדיון על האפשרות שתימצא יום אחד טכנולוגיה שמאפשרת לשלוט באקלים – היא למיטב ידיעתנו ויכולותינו כרגע תהליך בלתי הפיך. אם הטמפרטורה עלתה ב־2 מעלות, צריך להסתגל למצב חדש, שישפיע על הרבה מאוד דברים, שלא את כולם אפשר לחזות. אם חמישים שנה הייתה אפשרות למנוע את עליית הטמפרטורות ודבר לא נעשה (ושוב, יש ויכוח אם אכן זה המצב), נוצר מצב חדש שאין דרך לגלגל לאחור. רק להשלים איתו, ולנסות להסתגל אליו, בתקווה שההסתגלות אפשרית.
נו, אז למה מול אתגרים כמו התחממות האקלים בני אדם לא עושים את מה שצריך לעשות? כי זה טבען של בעיות מהסוג הזה. הזמן אוזל, והבעיה מחריפה. אבל אין סמכות מרכזית שיודעת או מוכנה להתמודד איתה. במרחב האקלימי, הקושי הוא בכך שהתופעה גלובלית, ואין ממשלה אחראית. במקרה של האתגר החרדי דווקא יש ממשלה אחראית, אלא שהיא חשופה למאפיין אחר של בעיות סוררות: מי שאמורים להתמודד עם הבעיה, הם לעיתים קרובות מי שיוצרים את הבעיה. ומאפיין נוסף, הבעייתי ביותר: “בעיות סופר־סוררות יוצרות מצב שבו הציבור ומקבלי ההחלטות – אפילו לנוכח ראיות מכריעות ביחס לסיכונים להשפעות משמעותיות ואף הרות אסון כתוצאה מחוסר מעש – מקבלים החלטות המתעלמות ממידע זה ומשקפות אופקי זמן קצרים מאוד”. כמו מי? כותבי המאמר משווים את המנהיגים העומדים מול בעיות סוררות לחבורה של מעשנים, ש”למרות ידיעתם על ההסתברות הגבוהה לבעיות בריאות משמעותיות ואף למוות, מקבלים החלטה לעשן כדי להרוויח סיפוק מיידי”. מאפיין זה – החלטות גרועות שיש בצידן סיפוק קצר טווח – “הרסני במיוחד, מכיוון שאף על פי שידוע כי השפעות שליליות יהיו (כמו קשיי נשימה למעשן) וכי יש סיכון גבוה לאירועים הרי אסון (כמו התקף לב או סרטן ריאות), ההשלכות המדויקות אינן ודאיות לעולם לגבי יחיד מסוים כלשהו.”
ובתרגום לעברית רלוונטית: נניח שישנו מנהיג פוליטי שרוצה להשיג כל מיני מטרות, כמו הקמת מדינה, או ניצחון במלחמה, או חתימה על הסכם שלום, או הקמת קואליציה. כדי להשיג את המטרה הוא צריך קואליציה. המפלגות החרדיות הן שותפות נוחות בקואליציה. לשותפות עם המפלגות החרדיות יש מחיר ידוע. כמובן – המנהיג ער לכך, שבטווח הארוך השותפות הפוליטית עם החרדים, והמחיר הנובע ממנה, הם אתגר מורכב למדינת ישראל. אך הוא (או היא) מחליט שבטווח הקצר אפשר להתעלם מהאתגר הזה, כפי שרבים אחרים התעלמו ממנו, כדי להתפנות לסוגיות אחרות. המנהיג יודע, שכאשר האתגר יחריף הוא כנראה כבר לא יהיה בסביבה. מישהו אחר יצטרך להתמודד איתו.
מה יעשה מנהיג פוליטי במצב כזה? התשובה כמעט ברורה מאליה, ואנחנו מכירים אותה היטב מהניסיון: ידחה. אתגר שבו “הזמן הולך ואוזל” הוא אתגר שבו אין רגע הכרעה ידוע. “הולך ואוזל” – אבל מתי בדיוק יאזל? מי יודע. אולי מחר, אולי בעוד שנתיים, אולי בעוד עשרים. אפשר לחכות.
לממשלות באופן כללי יש היסטוריה לא מוצלחת של התמודדות עם בעיות שמתגלגלות לאט לנקודת אל חזור. נתאר דוגמה אחת מתוך מאה שאפשר למצוא בלי קושי: 15 מיליון דולר. זה הסכום המצחיק ששילמה אמריקה של הנשיא תומס ג’פרסון לצרפת של נפוליאון תמורת השטח שנקרא אז “טריטוריית לואיזיאנה”, והיה רחב הרבה יותר ממה שמוכר היום כמדינת לואיזיאנה. יותר מ־140 מיליארד דולר, כמעט פי 100, השקיעה אמריקה בעשר השנים שאחרי סופת ההוריקן קתרינה, בניסיונה לשקם אזור שאינו חופף בדיוק את טריטוריית לואיזיאנה, אבל מצדיק את ההשוואה פשוט כדי לסבר את האוזן.
29 באוגוסט 2005. זה היום שבו הכתה קתרינה בדרום ארצות הברית. כמעט 2,000 בני אדם נהרגו בסופה. רוב רובה של העיר היפה ניו אורלינס כוסה במים. כ־100 אלף בתים נהרסו. לא כולם ייבנו מחדש. מקרב התושבים שברחו, במהומה, בלי סדר, מתוך התארגנות חפוזה ולא ממושטרת כראוי, רבים החליטו לא לחזור. לפני שקתרינה הכתה, היו בניו אורלינס כמעט חצי מיליון תושבים. עיר מיוחדת אך לא גדולה במיוחד. שנה לאחר מכן נמנו בה רק 200 אלף תושבים. בשעת כתיבת הספר, עשרים שנה אחרי, המספר מתקרב, אך עוד לא הגיע, ל־400 מאות אלף. העיר מתאוששת, אבל לאט.
ניו אורלינס נבנתה במקום שאולי לא ראוי לבנות בו עיר. כדי שלא תכוסה במים צריך כל הזמן להגן עליה בסכרים. צריך להקפיד לא להזניח. על זה אף אחד לא הקפיד. ממשלים עוקבים העדיפו לקצץ בתקציבי ההגנה על העיר, ולעודד פיתוח מסחרי במקום להשקיע בשיקום הביצות או שדרוג הסכרים לעמידה בפני סופות חזקות. תרגילי סימולציה חזו את האפשרות של אסון, אך הטיפול נתפס כיקר מדי לתקציב השנתי השוטף. עוד שנה, ועוד שנה, ועוד שנה. דחו – עד האסון.
אמרנו שאפשר למצוא מאה דוגמאות כאלה בקלות? בקנדה של המאה ה־20 הותר דיג מוגזם של דג בקלה, בגלל לחץ של הדייגים, ולמרות אזהרות של אנשי מקצוע. בסוף הדגים נגמרו. הענף כולו קרס. בצרפת של המאה ה־18 הייתה מערכת מיסוי פגומה, לא יעילה. האזרחים נאנקו תחת עול המיסים, הממלכה התעלמה, דחתה, קרטעה הלאה. האצילים לא רצו זעזועים. עד שבאה מהפכה. ויש כמובן גם דוגמאות מתוצרת בית, כמו תהליך ההתעצמות של חמאס, שנמשך שנים ארוכות כמעט באין מפריע. ולא שצריך להשוות, כמובן, ולא שיש כוונה להשוות: אין דין חמאס, כדין התחממות גלובלית, כדין עישון, כדין גביית מיסים, כדין דיג בקלה, כדין פטור מגיוס. מה ששווה ביניהם הוא רק הדפוס המוכר של דחיית הטיפול באתגר ידוע לזמן מאוחר, משום שהדחיפות אף פעם אינה מכרעת, ומשום שישנה עמימות ביחס לשאלה מתי תבוא נקודה שמעבר לה כבר אי אפשר לטפל.
לקריאה נוספת ולרכישת הספר
