פרסומים

יש מתח בין הרצון לממש מדיניות לבין הרצון לחזק את האחדות. והבוחרים של נתניהו אינם ישראלים שפותרים את המתח הזה בתנועה לעבר פשרה, אלא להפך

אפשר כמובן להבין את ההיפוך הפתאומי של הישראלים ביחסם לטראמפ. הוא התהפך עלינו, אנחנו מתהפכים עליו. אבל אפשר ללמוד מזה משהו על האופי הלאומי שלנו, על התלות שפיתחנו בנשיא האמריקאי ובחיבתו, על הציפיה המוגזמת שלנו מהנשיא האמריקאי

השאלה תהיה שאלה של נחישות, בדיוק כמו במקרה של ארה״ב ואיראן. הצד שיניח שיש לו כוח, סבלנות, ויכולת התמדה יותר מהצד השני, הוא שיכריע. ובמילים אחרות: כדי שההפגנות יפסיקו, החברה החרדית צריכה להגיע למסקנה שאין לה יכולת לגרום למדינה לשנות את המדיניות שלה

יש פער גדול בין מה שתומכי ימין חושבים על עצמם – מה הם חושבים שמשמעות הימין – לבין מה שתומכים בקבוצות אחרות חושבים על תומכי הימין. זה פער מעניין, שיכול להיות שנובעת ממנו אי הבנה מהותית

כמעט אף אחד בישראל לא מייחס לגדי איזנקוט תכונות שלילית. כמעט אף אחד לא אומר שאיזנקוט לא פטריוט, לא אמין, לא הגון, לא ענייני, לא דואג לישראל

נתניהו בחן את האמצעים, הגדיר, פחות או יותר את המטרות, ובדיעבד מתברר שהחישוב שעשה כנראה לא נכון. אלא שנתניהו לא טעה לבד. איתו טעו גם רוב הישראלים

זעקת ה״אנטישמיות״ היא זעקת המיעוט, שנשענת על אלפי שנות היסטוריה יהודית כמיעוט. החרדים בעצם רוצים שנתבלבל. שלרגע נשכח שאנחנו הרוב. שלרגע נשכח שבאנו לכאן, הקמנו מדינה, כדי שלא נצטרך יותר לשפת המיעוט. אם רק נשכח – הם ירוויחו

השאלה ברמת ההסכמה הנמוכה ביותר נוגעת ליהודיות המדינה (שיעור הסכמה כמעט זהה לשאלה על הנושא הפלשתיני). קרוב לשליש מהישראלים (36% מהיהודים) סבורים שישראל היא מדינה ״לא מספיק יהודית״

האם יש טעם בהצגת המודל ההסתברותי הזה? נדמה שיש בו טעם בהקשר של התאמת ציפיות למציאות

הרבנים מדברים בשם שירות ה״אסור על פי ההלכה״. נניח שאכן יש איסור כזה – אפשר להציע במקביל אליו איסור שיש לו תוקף לא פחות מחייב ולא פחות קדוש עבור ישראלים אחרים – האיסור לפגוע בשוויון לנשים