1.
לטובה ולרעה, בנימין נתניהו הוא הפנים של מדינת ישראל. בעולם יודעים מיהו, במסדרונות האו״ם מזהים אותו. לטובה ולרעה. במובן הזה, טבעי שהוא האדם שייצג את ישראל בעצרת האו״ם, ינאם מטעמה, יציג את הסיפור שלה ואת הטענות שלה ואת ההגנות שלה. כמובן, מהרבה בחינות אחרות הוא לא האדם הנכון. הוא מנהיג שחלק ניכר מהחברה הישראלית לא נותן בו אמון. הוא מנהיג שחלק גדול ממנהיגי העולם לא נותנים בו אמון. כאשר הוא עולה על במה, יש אוזניים שנפקחות, וגם לא מעט אוזניים שנאטמות. אם מטרתו של הנאום באו״ם הוא ניצול הזדמנות להסברה בעולם – נתניהו הוא לא האדם הנכון. הוא נואם מצויין, והיה פעם מסביר מצויין, אבל היום הוא מסביר גרוע. לא משום ששכח איך לדבר, אלא משום שצבר מוניטין שלא מאפשר לו לתקשר עם קהלים גדולים מאוד, שהם יעד מובהק להסברה.
2.
מצד שני, לא בטוח שמטרתו של הנאום באו״ם היא הסברה. יכול להיות שמטרתו של הנאום באו״ם היא העברת מסר מדיני. במצב כזה, לא אכפת כל כך האם צופה אמריקאי או אוסטרלי או נורווגי בעצרת האו״ם מחבב את נתניהו או מתעב אותו. במצב כזה – ובהינתן העובדה שרוב העולם לא יעצור את נשימתו במתח לקראת נאומי עצרת האו״ם – היעד של נאום נתניהו הוא מספר מצומצם של אוזניים, והמטרה של הנאום איננה לגרום למי שהאוזניים שייכות להם (ביידן, מקרון, נסראללה) לחבב את ראש הממשלה, המטרה היא לגרום להם להבין לאן הוא חותר ולקחת את ישראל ברצינות. למטרה כזאת, נתניהו הוא האדם המתאים היחיד, כי ברור לכל שהוא מקבל ההחלטות במדינת ישראל. לא ישראל כץ, לא יצחק הרצוג, לא אף אחד אחד שאפשר להעלות על הדעת כנואם חליפי באו״ם (חריג אפשרי אחד הוא רון דרמר, שכולם יודעים שמה שהוא אומר מייצג גם את עמדת ראש הממשלה).
3.
אם כך, הגענו למסקנה הבאה: אם מדובר בנאום הסברה – אולי מוטב אדם רך ומקובל על הבריות כמו הרצוג. אם מדובר על מדיניות – כנראה שנתניהו הוא הבחירה הנכונה. מכאן והלאה, אפשר לשרבב לדיון עוד הרבה מאוד דיוני משנה שרובם רכילות. דיונים על השאלה האם לזוג נתניהו יש רצון לבלות סוף שבוע בניו יורק (האשמה מקובלת בחוגי אופוזיציה). האם ראש הממשלה כן או לא יריב עם החרדים אם יהיה צורך שיחזור בשבת (ברור שיחזור, והחרדים לא יעשו כלום). האם נכון שראש הממשלה יתרחק כל כך מישראל בזמן מלחמה (שאלת תיעדוף המשימות של ראש הממשלה היא אכן שאלה חשובה. אבל בהחלט סביר לטעון שיציאה לאו״ם היא הדבר שהוא צריך לעשות כמשימת המלחמה הדחופה ביותר כרגע). בעיקר אם ישראל נכנסת למעין הפסקת אש.
סרטי המדד על האתגר החרדי: בואו לצפות
4.
נדייק את טענה באופן הבא: העובדה שמישהו סבור שממשלת ישראל היא ממשלה גרועה, ושאת ראש הממשלה יש להחליף בהקדם, או לפחות לתבוע ממנו להתמודד מחדש על המשרה, איננה גוררת טענה שכל דבר שנתניהו עושה הוא טעות. נתניהו בלי ספק עושה טעויות, כולל כאלה שמציבות סימן שאלה לגיטימי על סדרי העדיפויות המהותיים שלו (לדוגמה: מדוע אינו מפסיק את ההשתוללות הילדותית של שר המשפטים שלו בזמן שלמדינה נדרש ריכוז ושקט לקראת מערכה קשה). ומצד שני, הוא מקבל לא מעט החלטות סבירות, ואולי אפילו טובות. החלטה להסכים להפסקת אש קצרה כדי לבחון התכנות להסדרה מדינית בצפון היא החלטה סבירה. החלטה לצאת לאו״ם היא החלטה סבירה בנסיבות הקיימות, גם החלטה הפוכה, בשני המקרים, הייתה החלטה סבירה. כך שאפשר בהחלט להתווכח. אבל הניסיונות למצב את הנסיעה כשערורייה נראים כחריגה מביקורת עניינית לביקורת גורפת ולא עניינית.
5.
קרב אנטיאטם במלחמת האזרחים האמריקאית הסתיים בהדחה של הגנרל ג׳ורג׳ מקללן מפיקוד על ארמיית הפוטומק. הנשיא לינקולן עייף ממקללן, נואש ממנו. וזה למרות שבקרב עצמו, העקוב מדם יותר מכל הקרבות במלחמה, מקללן הצליח לבלום את ההסתערות של כוחות הדרום לעבר עיר הבירה וושינגטון. כל זה למה? משום שמקללן, לאחר שניצח בקרב, לא ניצל את ההזדמנות לרדוף אחר האויב הנסוג ולנסוג לחסל אותו. הוא הסתפק בניצחון המקומי, ולא הפך אותו להישג מערכתי, שיכול היה, לפחות תיאורטית, להביא לסיום מהיר של מחמת האזרחים כבר בספטמבר 1862, כמעט שלוש שנים לפני הסיום בפועל (אפריל 1865).
הדילמה של מקללן וזו של לינקולן לא שונה במהותה מזו של ישראל בלבנון. אחרי כמה ימים של הישגים בלחימה נגד חיזבאללה, ישראל צריכה להחליט האם פניה לניסיון לנצל את המומנטום ולהכריע את האויב, או שמא היא מבכרת לעצור כדי לבחון איך להמשיך מכאן. לינקולן חשב שמקללן הססן, כפי שגדעון סער מאותת שנתניהו ייחשב בעיניו להססן אם יסכים להפסקת אש. מקללן חשב שצריך לעצור, לתת מנוחה לסוסים, לשקול את הצעד הבא, כפי שיאיר לפיד חושב שצריך לעשות, לפחות לשבעה ימים.
בשאלה ההיסטורית, קל לומר בדיעבד שלינקולן צדק ומקללן טעה. אבל אין לדעת מה באמת היה קורה לו מקללן היה יוצא למרדף מעבר לפוטומק, בתוך מדינת וירג׳יניה. בשאלה האקטואלית, יש לשקול הרבה מאוד מרכיבים שלא נותנים תוצאה ברורה. מצב הכוחות, עוצמת המכה לחיזבאללה עד כה, התמיכה הבינלאומית, ההתכנות להסדר ארוך טווח. הדוגמה ההיסטורית של אנטיאטם היא דוגמה להיסוס יתר בזמן מכריע. לצידה אפשר להציב הרבה מאוד דוגמאות של להיטות יתר בזמן מכריע. אחרי קרב בורודינו, נפוליאון החליט שאינו מסתפק בניצחון, ושלא כמו מקללן, חמישים שנה אחריו, המשיך לרדוף אחרי הרוסים הנסוגים עד לכיבוש מוסקבה. זו הייתה תחילת הסוף של האימפריה שלו.
6.
מה יהיה בנאום? לא קראתי את הטקסט כמובן, אבל מותר להניח שזה יהיה נאום של התעקשות והתכנסות.
התעקשות – על יעדי המלחמה העיקריים של ישראל. נתניהו יסביר שישראל לא תקבל חזרה של חמאס לשלטון בעזה. נתניהו יסביר שישראל לא תקבל חזרה של כוח רדואן לגדר הגבול עם לבנון. הסדרים שמבוססים על העמדת פנים, על תקווה, על בואו נפתור בעיה קצרת טווח ונאפשר התפתחות של בעיה ארוכות טווח – הסדרים כאלה הביאו את ישראל ל-7 באוקטובר. הם לא יכולים להיות מקובלים עליה בסופה של המלחמה המתנהלת כעת. ונתניהו יתעקש על כך. הוא יתעקש להזכיר מה קרה לפני שנה, כדי להסביר למה ישראל לא תחזור למה שהיה לפני שנה ויום. ההסדרים הישנים.
התכנסות – זה האיתות על נכונות של ישראל להתקדם לסיום המלחמה. ישראל הלכה בשבועות האחרונים על הסף, הסתכנה במלחמה כוללת, ובכך הבהירה לחיזבאללה ולקהילה הבינלאומית שאינה מורתעת עוד. יש הסדר בינלאומי שנקבע – 1707 – וישראל מוכנה לחזור אליו. אבל לחזור אליו באמת, בלי קריצה, בלי חיפוף, בלי לא-התכוונו-באמת. אם ארה״ב וצרפת מתכוונות ברצינות, שיעמדו מאחורי ההסכם שמדינותיהן היו שושבינות עיקריות בהליך סיכומו וחתימתו.
ונתניהו יאותת שגם בעזה אפשר להתכנס לסיכום. חמאס לא יוכל לנצח, ועל כן מוטב לו לקבל את הדין, לחתום על עסקה שתאפשר לחטופים לחזור לביתם, ותאפשר לרצועה להיכנס לתהליך ארוך של שיקום תחת פיקוח בטחוני הדוק. הצעת המתווכות להפסקת אש בלבנון שמנתקת את הזיקה בין לבנון ובין עזה היא הישג ישראלי מובהק. אם יתברר שהזיקה נותקה, שחיזבאללה מוכן לחתור להסכמות גם כשישראל ממשיכה לפעול בעזה, הלחץ על חמאס יגבר.
ספר חדש: על אסטרטגיית על. בואו לקרוא פרק (ולרכוש)
